1לפי שהשטן. דק"ל למה כתיב מלת חקת ומלת התורה שניהם, דודאי חקת או התורה אחד לחוד לא קשה לרש"י, דהא הרבה פעמים כתיב בתורה כמו זאת חקת הפסח, וכמו אם בחקותי וגם מלת התורה, כמו זאת התורה לעולה ולחטאת, וזאת תורה העולה. אבל כאן כתיב זאת חקת התורה קשה למל"ל תרווייהו. ועוד שהסמיך חקת לתורה, ע"כ צ"ל שהאחד הוא פירוש לשני כאלו אמר שהתורה הזאת של פרה הוא חקה, ולא הוה דומיא דחקותי ותורותי דהתם אינו סומך חקים לתורת. ואע"ג דכל התורה כולה הוא גזירת המלך. הכא בא להודיע שאין בזה טעם כלל רק הגזירה וראוי לקבלה אף שאין טעם כלל נודע לישראל, וזה שפירש"י ומתרץ לפי שהשטן כו'. וא"ת גבי כלי מדין נמי כתיב זאת חקת התורה. וי"ל דהתם נמי קאי אאפר פרה דכתיב אך במי נדה יתחטא ולפי מדרש רז"ל דקאי קרא אך במי נדה יתחטא אטבילה שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות, צ"ל דגם הטבילה עצמה היא מאותן שאין בהם טעם למה לא יועיל אלף סאה שלא במקום טבילה כארבעים סאה דמי מקוה. רא"ם:2ומה טעם כו'. וא"ת ולמה נקט רש"י כפל ל' מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, וע"ק למה מונין את ישראל במצוה זו יותר מבשאר מצות, שהרי כמה מצות ישנן שאין בהם טעם, כגון כלאים או שאר דברים וכיוצא בזה, וע"ק למה במצוה זו השטן וא"ה מונין את ישראל. ונראה דיש ג' מיני מצות, א' נימוסים כגון גזל רציחה ודומיהם לקיום והנהגת העולם. ויש עוד מצות שהם להסיר ולבטל הקליפות והקטרוג כגון שופר ומצות ומ"מ יש בהן טעם ואין הא"ה מונין ישראל עליהם כיון שיש טעם בהם זכרון הנס אבל השטן הוא היצה"ר מחשב לבטלן למה היה זה נחשב למצוה לתקוע דוקא בשופר ותשר"ת או לאכול דוקא מצה ולשרוף החמץ וכדומיהן. ויש מצות שאין טעמם נגלה וא"ה אין מונין את ישראל כגון לולב או ציצית או מאכלות אסורות. אבל מצוה זו אין בה הזכרת נס ויש בה השבתת הטומאה, ועוד שהוא דומה לכישוף במעשיה ושריפתה לכך השטן וא"ה מונין לומר מה מצוה זה שהוא דומה לכישוף, ועוד מ"ט יש במצוה זה שהרי היא עצמה סתרי אהדדי דאפר פרה מטהר הטמאים וטהור שנושא אפר פרה מטמאו, ועוד מ"ט יש בה שיכולה לטהר טמאים נלי"ט:3לעולם היא. רצונו לתרץ למה כתיב אליך דאליך משמע שמשה יתעסק בפרה ובסמוך כתיב ונתתם אותה לאלעזר. אבל גבי ויקחו אליך שמן זית שלא ביאר הכתוב מי הי' מתעסק י"ל שמשה היה מתעסק בו לכך כתיב ויקחו אליך שמן זית:4פרה שעשה משה במדבר. לפי שכשעשה משה פרה זו במדבר היו מניחין ממנה להר המשחה לכהנים גדולים לפרות אחרות שמקדשים ממנה כדפירש רש"י בסמוך, ר"ל בכל פרות היו צריכין לערב מפרה של משה ובזה מקדשין ואי לאו הכי פסולה לאפר פרה לכך נקראין כולן של משה:5תמימה באדמימות. ר"ל למה כתיב תמימה, א"ל שתהא תמימה בלא מום הא בהדיא כתיב אשר אין בה מום:6שתי שערות שחורות פסולה. וא"ת דלמא אפילו שער אחד נמי. וי"ל דהא אף כשלא הוה כתיב תמימה אלא אדומה בלבד הוה ידענא דצריך שתהא כולה אדומה, ואפילו אם לא היה בה אלא שער אחד שחור היתה פסולה וחזר הכתוב וכתב תמימה ללמד שתהא כולה תמימה באדמימות דמשמע הא אם יש בה אפי' שער אחד שחור פסולה הוה מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שנים פסולה ואחד כשירה. אבל הרא"ם פי' שתי שערות הלל"מ:7מצותה בסגן. פירוש דק"ל לכתוב ונתתם אל הכהן אלא מצותה בסגן ר"ל בסגן של כ"ג דהיינו אלעזר, ונקרא בשם סגן שאם הי' כ"ג טמא הי' זה במקומו לעשות עבודה. ומה שפי' מצותה בסגן ר"ל דוקא פרה זו מצותה בסגן אבל פרות אחרות י"מ יומא מ"ב, שנעשית על ידי כ"ג עצמו כדפירש"י בסמוך, ולכך כתיב ונתתם אותה, ר"ל אותה יעשה אלעזר דהיינו סגן, אבל אחרות נעשית ע"י כהנים גדולים:8לג' מחנות. דילפינן מחוץ למחנה דהכא, ממחוץ למחנה דכתיב בפ' מצורע, והתם מוכח בהדיא דחוץ לשלש מחנות איירי כדכתיב בדד ישב מחוץ למחנה וגו', ר"ל שישב בדד שאין שום טמא יושב עמו ע"ש ובפ' ויקרא:9זר שוחט כו'. דכתיב לפניו דהל"ל ושחט אותה, לפניו למה לי. אלא אחר שוחט ומדלא פי' הכתוב מי הוא השוחט משמע אפי' בזר כשרה:10עומד במזרחו כו'. ר"ל דהא בקרא כתיב דצריך לשחוט הפרה חוץ לשלשה מחנות כדפרי' לעיל, ועל זה קאי ולקח אלעזר וגו', משמע דאף חוץ לג' מחנות צריך להזות, וא"כ היאך שייך נוכח פני אהל מועד. ומתרץ לא מיירי הקרא נוכח פני אהל מועד ממש, אלא עומד כו':11אלא זב כו'. ואפי' טמא מת מותר במחנה לויה ק"ו ממת עצמו שמותר במחנה לויה, שהרי עצמות של יוסף היו עם משה ומשה במחנה לויה היה, שהרי לוי הוא כ"ש מי שנטמא בפרה שמותר במחנה לויה, וא"כ מה דכתיב ואחר יבא אל המחנה, זהו מחנה שכינה וק"ל:12סרסהו. דק"ל דבקרא משמע אחר שכיבס בגדיו מותר לבא למחנה שכינה אבל עדיין הוא טמא עד הערב. וכי שייך זה שיהא מותר לבא למחנה שכינה בשעת שהטומאה עליו, והא אפי' אכילת תרומה אין לו לאכול אם לא העריב שמשו, כ"ש שלא יכנס למחנה שכינה אם לא העריב שמשו, לכן צריך לסרס המקרא וכו':13לג' חלקים. כדתנן בפרק ג' דפרה דף כ"ו, ובתוספות פירשו השלשה חלקים כמו שפירשם רש"י ז"ל. והרא"ם כתב, ונ"ל שהחלוק שאמרו שחולקים לג' חלקים הוא קבלה בידם, כי אע"פ שאמר הכתוב תחילה ואסף איש טהור וגו', חזר ואמר והיתה לעדת בני ישראל וגו', כדי להודיע מה יעשה בה בהנחתה במקום טהור, והפסוק הג' שאמר והיתה לבני ישראל ולגר הגר וגו' בא להודיע שיהא דין זה נוהג ע"פ הסדר הזה תמיד. עכ"ל:14ל' חטוי. לא חטאת כמשמעו, שעל מה היתה מכפרת:15ולפי הלכותיו כו' להאסר בהנאה. וא"ת והלא היו מטהרין ממנה. וי"ל זה שבחיל אסורה בהנאה. וי"מ כקדשים שבאין לכפרה כך האפר בא לטהר מי שצריך, ואין שום הנאה אחרת ממנה. מצאתי:16באפר הפרה. ר"ל דהל"ל בה ל' נקבה דהא קאי אפרה, ל"פ באפר, ר"ל דקאי אאפר ואפר ל' זכר הוא:17להוציא נפש בהמה. ר"ל כיון שכתיב במת פשיטא שהוא בנפש, ומתרץ שהוא פירוש על במת, כלומר כל הנוגע במת ואיזה מת של נפש אדם כו'. ואע"ג דלעיל ג"כ כתיב במת לכל נפש אדם, י"ל דלעיל כתיב במת לכל נפש, והוי כאלו כתיב במת של כל נפש האדם, דהוי פירושו דלמ"ד כלמ"ד דפרשת וישלח למי אתה, של מי אתה, וגם כלמ"ד לעבדך ליעקב, ופי' של עבדך של יעקב, אבל כאן מלת מת ומלת נפש שתיהן עם אות בי"ת, ונראה שמלת הנוגע דבוקה עם שתיהן, כדרך התיבה המתחברת עם בי"ת שלאחריה, לכן אמר שאעפ"כ אינה דבוקה מלת הנוגע רק עם במת. ומלת בנפש הוא פי' על במת:18זו רביעית דם. היוצא מן המת שהנוגע בו יטמא טומאת שבעה וצריך הזיי' ג' וז'. ולפי זה יהי' שימוש הבי"ת כמשמעו ול"פ ד"א וכו' ולפי ד"א קשה הל"ל או בנפש וגו', כיון שאין בנפש ביאור למלת במת, לכן פי' גם הטעם הראשון:19אם נכנס לעזרה. משום דמשמע כשהוא נטמא טמא את משכן ה' ולמה יהא המשכן טמא אם הוא טמא. ומתרץ דמיירי כשנטמא ואח"כ נכנס לעזרה קודם שיתחטא. וא"ת הי' לו לפרש אם נכנס למשכן כו', וי"ל דאם כן הוי משמע דוקא השתא שהוא טמא אז אסור לבא שם, אבל בשעת טהרה מותר ליכנס שם, והא זר אסור ליקרב שם אף בשעת טהרה. ומה שפי' אפי' בטבילה אין להקשות דלמא דוקא בלא טבילה יש איסור בכניסת העזרה. רש"י עצמו מפרש לי' והולך, עוד טומאתו בו, ר"ל מדכתיב עוד טומאתו בו משמע שטיהר עצמו קצת מטומאה זו אלא שעדיין קצת טומאה עליו שלא הוזה הזאת שלישי ושביעי, א"כ משמע אף כשטבל כבר אסור ליכנס שם, אי נמי מדכתיב כי מי נדה לא זורק עליו וגו' ש"מ דמיירי שטבל, דאי לא טבל הל"ל ולא רחץ במים ולא זרק עליו, אלא ע"כ מיירי אע"פ שטבל:20בעוד שהמת בתוכו. לאפוקי שלא תאמר שהאהל מטמא לעולם אף שיצא ממנו המת, דסברא הוא דממאי יטמא, הא אין נוגע ונושא שום טומאה. בשלמא אם המת באהל נעשה כאלו כל האהל מלא טומאה, כיון שאין הטומאה רצוצה שבוקעת ועולה ואינה מתפשטת באהל, אבל כשאינה רצוצה היא מתפשטת באהל והבא אל האהל כאלו נגע בטומאה עצמה. וק"ל:21בכלי חרס כו' אלא מתוכו. כיון שמצינו בפרשת שמיני דכלי חרס אינו מטמא מגבו אלא מאוירו לפיכך וכו':22ל' מחובר. וא"ת והא לעיל בפ' ויצא פירש נפתולי אלקים נפתלתי, מנחם בן סרוק פי' במחברת צמיד פתיל חבורים מאת המקום נתחברתי וכו', ואני מפרשו לשון עקש ופתלתול וכו', ודוחק לומר כי כאן פי' לפי פירושו של מנחם בן סרוק, כיון דלא סבירא ליה. ויש לפרש כי מה שפירש לעיל ואני מפרשו ל' עקש וכו', פירוש על נפתולי אלקים אבל נתפתלתי בתרא הוא מפרשו מל' צמיד פתיל, וכאן הוא מפרש גם כן נפתלתי נתחברתי עם אחותי, אבל נראה דחוק, כי אין זה משמעות רש"י, וצ"ע. ועיין בג"א כי שם האריך:23גולל ודופק. שרוב פעמים הם על פני השדה. גולל הוא הדף הניתן על הארון לכיסוי, ואותן שבדפנות קרי לה דופק. רש"י בסנהדרין פרק נגמר הדין. וי"מ גולל הוא המצבה כדכתיב וגללו את האבן, ודופק הוא כפי' ראשון:24הוא גמר טהרתו. רצונו לתרץ וכי דוקא טהרתו ביום ז' אבל יותר מיום השביעי אין יכול לטהר, אדרבה ק"ו הוא, ומפרש דלא בא לאשמועינן קרא אלא דגמר טהרתו ביום ז', לאפוקי פחות מז', וכאלו אמר ביום גמר טהרתו:25למה נאמר משכן. ר"ל אם נאמר גבי מקדש שאסור ליכנס בטומאה ק"ו במשכן דהוא נמשח בשמן המשחה. ומתרץ אלו נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר על המשכן הוא חייב שנמשח בשמן המשחה מה שאין כן מקדש שאין נמשח בשמן המשחה. ואם נאמר מקדש ה"א מה למקדש שקדושתו קדושת עולם משא"כ משכן שאין קדושתו קדושת עולם אלא לפי שעה קמ"ל:26שהמזה טהור. מדכתיב והזה הטהור על הטמא, פשיטא שהוא טהור, דאם טמא הוא א"כ מטמא את המים, אלא לומר אע"פ שהזה טהור הוא:27שהנושא מי חטאת טמא כו' משא"כ בנוגע. ר"ל אל תקשה לך מה דפרישית דקרא ומזה וגו' בא ללמד שהנושא טמא אם נושא כשיעור מזה, והא אח"כ כתיב והנוגע במי נדה יטמא עד הערב, דמשמע אפילו יש בו שיעור מזה טמא, ואם מזה הוא נושא למה ליה למכתב והנוגע, אם הנושא טמא מכ"ש הנוגע. ומפרש דקרא ומזה וגו' בא ללמדך שהנושא מי חטאת צריך כבוס בגדים, משא"כ בנוגע דהתם לא צריך כבוס בגדים ומה שאמר לטמא בגדים שעליו, ה"ה נמי כל בגד וכלי שנוגע בו טמא זה, בשעת חבורו במטמאין, והא דנקט עליו דמסתמא הם עליו בשעת חבורו במטמאין. ומה שטמא טומאה חמורה היינו כשנושא שלא לצורך הזייה, וקודם שיעשו מצותן, אבל לצורך הזייה או לאחר שנעשה מצותן טהורין במגע ובמשא. הרא"ם:28ואין טעון כבוס בגדים. ר"ל כיון דמזה הוא נושא א"כ הל"ל הנוגע גבי ומזה, דדרך המקרא לכלול נוגע ומשא יחד וכאן חלקן, אלא שאין וכו':29הטמא הזה שנטמא במת. כלומר איזה טמא, כי מלת הטמא מורה על הנזכר, והוא הנוגע במי חטאת, וזה אינו דהא אין בנוגע במי נדה אלא טומאת ערב, ואיך יטמא אדם. ומתרץ הטמא הזה שנטמא במת יטמא, ר"ל שאם נגע בכלים יטמא הכלים. והוסיף מלת בו להורות באיזה מקום נגע, ופי' שמלת בו מורה בטמא מת, לא בו בנוגע בטמא מת:30בטמא מת. ר"ל אדם אחר הנוגע בטמא מת הזה תטמא עד הערב, ומקשה רש"י בשלמא כלים יכול לטמא לפי שטמא מת הוא ראשון וכלים נטמאו מראשון, אבל אדם אחר הנוגע בטמא למה יהא טמא, והרי אדם אינו נטמא מראשון, אלא מאב הטומאה. ומתרץ מכאן למדו וכו':31תבא פרה ותכפר כו'. וא"ת והא אין קטיגור נעשה סניגור, דכה"ג נמי אמרינן גבי בגדי זהב דאסור לעשות עבודה בהן בפנים משום דעבירה באה ע"י זהב, ה"נ בא העבירה ע"י עגל. וי"ל דוקא עבודת פנים אסור לעשות משום דאין קטיגור נעשה סניגור אבל לא גבי בגדי זהב שמשמש בהן בחוץ, וה"נ גבי פרה אדומה שעשייתה בחוץ אין שייך לומר אין קטיגור נעשה סניגור. וא"ת והא בסמוך פי' רש"י מה דלא היתה עבודת פרה אדומה ע"י אהרן משום דאין קטיגור נעשה סניגור. וי"ל דשאני אהרן דעבירה היתה על ידי עצמו, אבל פרה אדומה הא אותה פרה לא היתה בעבירת עגל, אלא ממינה היתה. וא"ת והא בפ' שמיני כתיב באהרן, קח לך עגל ופירש"י להודיע ע"י זה שמכפר לו הקב"ה על מעשה עגל ואין לחלק בחוץ ובפנים כדפרישית. וי"ל דהתם מיירי שהוא הי' מכפר על עצמו, אין שייך לומר אין קטיגור נעשה סניגור, אע"פ שהי' מכפר עליו בעון העגל: ג"א וא"ת דמה ענין פרה אדומה שהיא מטהרת טומאת מת לכפר על מעשה העגל. וי"ל דאלו לא חטאו בעגל היו חיים לעולם כדאיתא בפ"ק דע"ז, א"ר יוסי לא קבלו ישראל את התורה אלא שלא ישלוט בהם מלאך המות דכתיב למען ייטב לך, וכשחטאו אמר הקב"ה אכן כאדם תמותון, לפיכך המיתה היא החטא העגל בעצמו, לכך אמר הקב"ה תבא אמו ותקנח הצואה, לפיכך מטהרין בה:32וכשם שהעגל מטמא כו'. לפי שהעגל היה ע"א וע"א מטמא כמת, כדכתיב בספר תהלים ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים:
